החלטה בתיק בג"ץ 11182/03

בפניי בקשה לחייב את המשיבה 2 (הכנסת) בהוצאות העתירה, לאחר שנמחקה לבקשת העותרת.

ההחלטה נשוא העתירה נתקבלה ביום 22.12.03, ובה החליטה ועדת הכנסת לדחות בקשה של היועץ המשפטי לממשלה להסיר את חסינותו של המשיב 4. בהמשך להגשת העתירה, ולהחלטה של בית המשפט לדון בעתירה כאילו הוצא צו על תנאי, קיימה ועדת הכנסת דיון חוזר בבקשה להסרת החסינות, והחליטה להסיר את החסינות. לטענת העותרת, השינוי בעמדת ועדת הכנסת נבע מהגשת העתירה, ועל כן יש לחייב את הכנסת בהוצאות העתירה.

לטענת הכנסת, הסכמתה של ועדת הכנסת לדון מחדש בנטילת חסינותו של המשיב 4, וליטול את החסינות, לא נבעה מטענות שהועלו בעתירה, אלא מרצונה של ועדת הכנסת לממש את בקשתו של המשיב 4 לעמוד לדין.

מעיון בחומר שבפניי עולה, כי המשיב 4 הודיע על רצונו בהסרת החסינות עוד בטרם ההחלטה נשוא העתירה (ראו עמודים 10 - 11 לפרוטוקול הדיון של ועדת הכנסת מיום 17.12.03; ראו גם מוצג מש/8, הודעה של המשיב 4 מיום 17.12.03, בה הודיע בכתב על רצונו בהסרת החסינות כאמור). עובדה זו אף נזכרת בכתב העתירה (ראו סעיפים 5 ו - 9 לעתירה). ברם, לטענת המשיבה 2, הודעתו של המשיב 4 במהלך הדיון על בקשתו להסרת החסינות היתה בבחינת התפרצות מפתיעה שלו, שבאה דווקא על רקע טיעוני באי כוחו אשר הביעו התנגדות להסרת החסינות. במצב זה, טוענת משיבה 2 כי בהצבעה הראשונה בעניין הסרת החסינות, אשר נערכה ביום 22.3.04, לא היו חברי ועדת הכנסת משוכנעים כי חבר הכנסת חזן מסכים הסכמה אמיתית וכנה לנטילת חסינותו, וכי באותו שלב היה ספק לעניין זה, ספק שהוסר לאחר ההודעה שנמסרה לבית משפט זה בגדרי העתירה שבכותרת.

בפרוטוקול ועדת הכנסת מיום 17.12.03 ניתן למצוא תימוכין לטענה זו. עם זאת, יש בהודעתו בכתב של המשיב 4 כדי להחליש את עוצמתה של הטענה, אף כי לא ניתן לבטלה לחלוטין, בשים לב לדברים שנאמרו בדיון ביום 22.12.03 (ראו מש/7, בעמוד 5).

במצב זה, איני סבור כי יהיה זה נכון להעתר לבקשה. אכן, בפסיקת הוצאות בעקבות מחיקת עתירה, נתון לבית המשפט שיקול דעת (ראו בשג"צ 3230/90 ותד נ' ג'סאר פ"ד מד(4) 13). איני סבור, כי נוכח התשתית העובדתית שבפניי, ובשים לב מחד לאופיו של ההליך שבפניי, אשר לא כרוכה בו שמיעת ראיות, ומאידך לאופיו של הגוף בו מדובר, אשר הינו גוף קולגיאלי אשר אינו נותן החלטה מנומקת, ואשר לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי את הסיבות להחלטתו, יהיה זה ראוי, בנסיבות המקרה שבפניי, לחייב את הכנסת בהוצאות, ומה גם שלא אחת גם כאשר נתקבלה עתירה כנגד הכנסת, לא הביא הדבר מניה וביה להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בכיוון של פסיקת הוצאות (ראו, לדוגמה, בג"צ 971/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד נו(6) 117; ראו גם בג"צ 1030/99 ח"כ אורון נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נו(3) 640).

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י' בניסן תשס"ד (1.4.04).

                                                עודד שחם

                                                 ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: